העילות לפסילת צוואה

 

א. המצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – סעיף 26 לחוק הירושה

כלל הוא, כי כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו וכל אדם כשר לבצע פעולות משפטיות, אלא אם נשללה הו הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין. מכאן, כל אדם רשאי לערוך צוואה כפעולה משפטית, אלא אם כשרותה נשללה ממנו.

כלל זה מתיישב עם הוראת סעיף 26 לחוק הירושה, הקובעת כי צוואה שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה.

הנטל להוכחת קיומה של הגבלה או שלילת כשרותו של המצווה לצוות מוטל על מי שרוצה להיבנות ממנה, ובצוואה תקינה מבחינה צורנית – על המתנגד לה. נטל הראיה על כתפי המתנגד לצוואה להוכיח כי המנוח לא היה כשיר לערוך את הצוואה.

הנטל לסתור את חזקת הכשירות הבסיסית הזו, לאחר מותו של אדם, הוא כבד ביותר. אין די בהעלאת ספקות בלבד. לשם הרמת נטל ההוכחה על הטוען להציג ראיות משמעותיות בבית המשפט כי המנוח לא היה כשיר להבחין בטיבה של צוואה.

להוכחת הטענה ניתן להסתייע במסמכים רפואיים אודות המצווה נכון למועד עריכת הצוואה או בסמוך לאותו מועד; בחוות דעת רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה לעת עשיית הצוואה; בעדויות של מי שערך את הצוואה ו/או מי ששימש כעד לה; ובעדויות אחרות.

בתיקי ת"ע 15796-01-21,15935-01-21,15957-01-21,15991-01-21 נדון מקרה של אישה שהוכרה במתמודדת נפש אשר סבלה שנים מדיכאון ועברה מסכת חיים קשה מאד, אולם שם סירבו המתנגדים למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש ומסמכים רפואיים לא העידו חד משמעית על היעדר כושר לערוך צוואה, ולפיכך נדחתה טענה לאי כשירות של המנוחה לערוך צוואה.

 

ב. אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – סעיף 30 לחוק הירושה

סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע כי "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

השפעה בלתי הוגנת היא אחד מהפגמים אשר יש בהם להביא לפסלות צוואה, שכן השפעה זו שינתה או הסיטה את רצונו החופשי של המצווה, באופן שתוכנה של הצוואה אינו מהווה ביטוי לרצונו של המצווה אלא לרצונו של המשפיע (ע"א 4902/91 גודמן נ' מוסאייף פ"ד מט(2) 441, 448-450).

בדנ"א 95/1516 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) (1998) (להלן: "פרשת מרום") פירט כב' השופט מצא את מבחני המשנה שבהם יש כדי לסייע לבית המשפט לקבוע אם בעת כתיבת הצוואה היה המצווה נתון להשפעה בלתי הוגנת. המבחנים העיקריים אותם יש לבחון הם: מבחן התלות והעצמאות, מבחן התלות והסיוע, מבחן קשרי המצווה עם אחרים ומבחן נסיבות עריכת הצוואה.

בהתקיים המאפיינים של המבחנים האמורים במקרה נתון, קמה חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

כאמור על המתנגדות לקיום הצוואה הטוענות להשפעה בלתי הוגנת, מוטל הנטל להוכיח כי הצוואה אינה משקפת את רצונה האמתי של המנוחה ושהצוואה נעשתה מתוך אותה השפעה אסורה.

 

כידוע, השפעה בלתי הוגנת הינה אחד מאותם פגמים רעים שיש בהם כדי להביא לפסלות צוואה שערך מנוח, משום שפגימתה הרעה שללה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח, באופן שתוכנה לא מהווה ביטוי לרצונו אלא לרצונם של המשפיעים עליו.

 

בפסיקה נקבע כי יש להבחין בין השפעה כשאלה עובדתית, לבין אי הגינות שבהשפעה כשאלה ערכית ונורמטיבית. השפעה בלתי הוגנת היא השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות, שעל פי מושגים של מוסר אישי וחברתי, יש בו כדי להצדיק את ביטולה של הצוואה. מעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית המשפט להשתכנע מנסיבותיה של אותה השפעה בקיומו של מרכיב בלתי הוגן שיש בה, ושאכן הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב.

(ראה: ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה, מט(2) 441 {פמ"מ – 20/7/1995}).

 

כב' השופטת (בתוארה דאז), ד. בייניש קובעת כי:

"על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים. מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים – כל אלה יש בהם כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה בו או על חשש מפני קיומו של מצב כזה".

(ראה: ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, נ(3) 338 {פמ"מ – 4/9/1996}).

 

הפסיקה הציעה לבחינת הסוגיה של השפעה בלתי הוגנת, ארבעה מבחנים מצטברים, וכך מסכם כב' השופט א. מצא את אותם מבחנים עיקריים שיש בהם לדעתו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת:

"א.תלות ועצמאות – המבחן הבסיסי להכרעה בדבר קיומה ועוצמתה של תלות הוא מבחן העצמאות. זהו מבחן של מידה, המיוסד על היותן של "עצמאות" ו"תלות" שני מושגים הפכיים. השאלה שבית-המשפט מציג לעצמו היא, כלום בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה "עצמאי" – מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית – ועד כמה. לתשובה לשאלה זו יש משקל רב בגיבוש ההכרעה: ככל שהמצווה היה עצמאי יותר, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק נטיית בית-המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה. והוא הדין, כמובן, בהיפוך היוצרות. ככל שהמצווה היה עצמאי פחות, באיזו משתי בחינות אלו, תתחזק הנטייה לחייב את קיום התלות.

ב.תלות וסיוע – מקום שבו מתברר, כי המצווה אכן לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו (פרשת רכטמן הנ"ל [8], בעמ' 772). ואם היה זה הנהנה, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית-המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה…. חשיבות מיוחדת נודעת, בעניין זה, לשאלה אם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים. הדעת נותנת שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת תלותו של המצווה בכל אחד מהם היא, מטבעה, קטנה יותר, ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להוות פתח להשפעה בלתי הוגנת. לא כן הדבר מקום שבו הנהנה היה האדם היחיד אשר סייע למצווה. סיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו, וקיום מצב דברים כזה עשוי להוות שיקול התומך בהקמת חזקה להשפעה בלתי הוגנת.

ג.קשרי המצווה עם אחרים – ההכרעה בשאלה, אם ועד כמה היה המצווה תלוי בנהנה, עשויה להיות מושפעת גם מהיקף הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה וממידתם. ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה. אכן, בעצם בידודו של המצווה מן העולם יש כדי להגביר את תלותו בנהנה. מכאן, שלעניין ההכרעה בשאלת התלות אין זה מעלה או מוריד מה גרם לבידודו של המצווה, כלום היה זה הנהנה, או התנהגותם של אחרים, או שמא בידודו של המצווה נבע מנסיבות שהיו קשורות במצבו האובייקטיבי….

ד.מבחן נסיבות עריכת הצוואה – סעיף 35 לחוק הירושה קובע, כי מי שלקח חלק בעריכת צוואה – הוראת הצוואה המזכה אותו, או את בן-זוגו, בטלה. ואולם אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו…."

(ראה: דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, נב(2), 813 {(פמ"מ – 22/6/1998} {להלן: "דנ"א מרום"}).

 

אשר לשימוש במבחנים הללו, כמו גם במבחנים נוספים שנגזרים או מתחייבים מנסיבותיו של המקרה הנדון, קבע כב' השופט א. מצא כי ראוי שהוא ייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה, שבתלות כשלעצמה אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה והוא הדין בכל המבחנים האחרים. תלותו של המצווה בסיועו של האחר, אינה בהכרח שוללת את רצונו החופשי. כך גם ביחס לבחינת קשריו של המצווה עם אחרים, ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה. כן נקבע, כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת, אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור, ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו.

 

רק בהתקיימם של מאפייני מבחנים אלו כפי שהוזכרו, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. חזקה זו מביאה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מי שמבקש לקיים את הצוואה, לסתור את אותה חזקה תוך שלילתם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה או תוך שלילת קיומה של אי ההגינות שבהשפעה, חרף קיומם של אותם מאפיינים. נטל השכנוע, בסופו של דבר, מוטל כולו על שכמו של המתנגד אשר צריך לשכנע את בית המשפט שהמצווה עשה את צוואתו על-ידי השפעה בלתי הוגנת ולא מתוך רצונו החופשי והוא זה שחייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש קיומה של הצוואה ב"הבאת ראיותיו לסתור", נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה. (ראה: "דנ"א מרום", לעיל).

 

קיומה של השפעה בלתי הוגנת או העדרה, תקבע על פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה.

 

 

ג. צוואה לטובת עדים או מי שהיה מעורב בעריכתה (או בן זוגו) – סעיף 35 לחוק הירושה

סעיף 35 לחוק הירושה קובע כי "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה."

…" המבחן הוא מידת המעורבות ואופייה: ככל שיהיו מעורבות הנהנה ופעילותו רבות יותר, גסות יותר ועמוקות יותר, תגדל הנטייה לפסול את הצוואה גם אם מעורבות זו התבצעה בשלבים שאינם בגדר שלבי העריכה של הצוואה על פי הפרשנות המצמצמת שניתנה למונח זה" (ש. שוחט, נ, פינברג, י פלומין: "דיני ירושה ועיזבון", מהדורה שביעית, תשע"ד-2014, עמ' 138).

עוד נפסק, כי הסעת המנוחה למשרדו עו"ד על ידי התובע אינה מעידה על מעורבות שיש בה להעיד על השפעה בלתי הוגנת (ראו בהקשר זה ע"א 2098/97 אלברט בוסקילה נ' שמעון בוסקילה, פ"ד נה (3) 837).

כן בעניין זה נפסק כי הזמנת עורך דין לענייני ירושה לערוך צוואה, הסעת המצווה למשרד עו"ד ואף תשלום שכר טרחתו, אין בהם משום השתתפות בעריכת הצוואה שתביא לבטלות לפי סעיף 35 לחוק הירושה (ע"א 99-86 מתתיהו זיידה נ' ריקה-רבקה זיידה , מ(3) 105) (09/07/86, פורסם במקורות)). מה גם שהמתנגד כלל לא הביא ראייה להוכחת טענות אלה.

 

ד. הלכת החוטים השזורים

במקרים בהם אין במבחנים שנקבעו בפסיקה כדי להכריע את הכף לטובת קבלת ההתנגדות הרי שעיתים בהסתכלות רחבה על מכלול הראיות הנסיבתיות המיוחדות השונות, שאף שאין בכל אחת מהן לבדה כדי לבסס קבלת ההתנגדות, נשזרות לידי מסקנה אחת ארוגה היטב על פיה אין לקיים את הצוואה.

לעניין זה ראו: בע"מ 4459-14 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים), [פורסם בנבו]:

"חוטים שונים של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד, לרבדים המחזקים ומבססים את מסקנת בית המשפט המחוזי. ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה, הינה מבחן דינאמי ורחב כקשת החיים. בית המשפט המחוזי נעזר בחוטים השונים כדי להגיע לראייה כוללת המשקפת את מלוא התמונה…".

 

ה. לסיכום

ישנם מקרים רבים בהם יורשים סבורים כי הצוואה נגועה באי חוקיות, וכי הזוכה עפ"י הצוואה השפיע השפעה בלתי הוגנת על המצווה, אולם כבר עתה אסייג ואומר כי רף ההוכחה הנדרש בהתנגדויות לצוואה הינו גבוה מאד לנוכח הכלל בדבר כיבוד רצון המצווה כאשר בתי המשפט יתערבו במשורה וזאת על מנת להימנע ככל הניתן מלפגוע ברצון המצווה (ע"א 724-87 ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, מח(1) 022, פורסם במקורות 30/12/93)..

על כן בתיקי התנגדות לצוואות מאחר ורף ההוכחה הנדרש הינו גבוה ישנה חשיבות רבה למהות הראיות, היקפן, העדים ומהות עדותם.

למשרדנו ניסיון בייצוג משני צידי המתרס, הן מתנגדים והן זוכים עפ"י צוואה וכל תיק הינו תלוי נסיבות ושונה במהותו האחד ממשנהו.